מטח בלתי פוסק של חדשות 2017-05-01T09:21:27+00:00

מטח בלתי פוסק של חדשות

מאת: סאן זרח


שנת 2017- כולנו גיבורי על
הפסקנו לדבר, אנחנו בודדים מתמיד מבשרים לנו על סוף העידן האנושי ותחילתו של העידן הרובוטי.
החיים המקוונים מהירים, יעילים, וכלכליים, נראה כי אנחנו מכורים מידי בכדי להודות שהחיים העכשויים מונעים מאיתנו את הסיפוק האמיתי המתלווה לצרכים ולרגשות הכי בסיסיים שלנו, לחוות חוויות ולפתח אותן, לדבר עם אדם ולהביט לו בעיניים, להיות עם עצמנו לבד, סתם לבהות במשהו, לחשוב, להרגיש, מבלי לברוח לסמארטפון
זוהי מציאות בה אנו חשים כח אבסלוטי ובלתי נדלה, הפכנו ליצורים אומניפוטנטים- “יכולי כל”, שולטים בכל משלט רחוק.
בפועל, החיים המקוונים גורמים לנו להתבודד, להתאבד רגשית, ולהרוג את ילדינו בכל דקה בה אנו נמצאים בסמרטפון.

אנו נחשפים לכמות אסטרונומית של תכנים בכל יום, תמונות, מידע חדשותי, ורכילות אשר הופכים אותנו לנרקומנים של מידע.
הפכנו לאנשים מתוחים, טרודים ובעיקר בודדים.
החיים המקוונים הם ברירת המחדל של כולנו, אשר הופכת אותנו לזן אחר של אדם.
המחשבה כי בכל סטטוס נמציא את עצמנו מחדש היא אשליה שמכוונת את החברה לכשלון בהתפתחות האנושית.
במימד המקוון יש לנו מרחב של משחק שמעניק ביטוי למחשבות, לרגשות, ולחלומות שלנו אך יחד עם זאת מצר ומגביל את היכולת להבחין בין המציאות לבין המשחק.

כמו שילד לא באמת מצפה מאימו לטעום מעוגת הבוץ שהכין גם אנחנו מתייחסים ב”כאילו” לרגשות, מחשבות ותכנים אישיים של מקורבינו במימד המקוון.
בעבר הלא רחוק היתה נדרשת פגישה אישית או שיחת טלפון, בכדי לשתף חבר שחווית חוויה קשה, חיפשנו אוזן קשבת תמיכה, חיבוק. היום אנו מעלים תמונה לפייסבוק וזוכים בלייק.
תחושת האינטימיות והמחוייבות האישית שלנו במערכות יחסים מתנוונת, יחד איתה גם התא המשפחתי. המשמעות של לייק- “אהבתי” מהווה גורם משמעותי בבחירת התכנים האישית של כל אחד מאיתנו, והנורא מכל הוא שלאף אחד מאיתנו אין שום רסן או ביקורת על התכנים שאנו בוחרים.
הכל פתוח, הכל גלוי, הכל המוני, ובלי שום גבולות. כל אדם נשוי יכול לבחור לעשות לייק לאישה או לגבר של החבר/ה הכי טוב שלו בבגד ים מבלי לחשוב מה עלולות להיות ההשלכות של מעשה כזה בפועל.
יש טישטוש בין המציאות לעולם המקוון זו קונבנציה שמקובלת ורווחת אצל רוב הציבור.
כל שעה שאנו מבלים בסמארטפון, היא שעה שאנו בורחים מהמימד הממשי, האמיתי בחיינו.
כל דקה באינטרנט היא פחות דקה במפגש האנושי, מחשבות, רוגע, רוחניות, יהוו בעתיד זכר לקיום נפש האדם.
התחושה שאנו שולטים בהכל בשלט רחוק היא אשלייה אופטית, הכל משחק מכור מראש.
ממציאי הסמארטפונים מצאו את הנוסחה להשתלט על הנפש האנושית, היום יותר מתמיד מתהווה לה מוטציה בגוף אדם.
עד היום המקלחת היתה מקום מבטחנו, היום גם היא בעקבות הסמארטפון העמיד במים אינה עוד מקום מבטח עבורנו.
אנשי הטכנולוגיה חוצים את כל גבולות המותר ומזמינים אותנו להתאבד אנושית בכל רגע נתון.
כמו בכל התמכרות אנו סבורים שזה העולם האמיתי, בעוד שהעולם האנושי היחיד שנשאר לנו, וכנראה לזמן מוגבל הוא כאשר אנו ישנים, חולמים.
התקשורת האנושית הופכת לתקשורת ביונית. בני האדם הופכים ליצורים ביונים כאשר ישנו תגובה גופנית לביטוי רגשי- מרגישים בודדים ושולפים את הסמארטפון.

התרגלנו לרעש וורבלי, ויזאולי מתמיד והפצה בלתי פוסקת של תכנים, ורובנו בודדים להפליא, אף על פי, שבמימד המקוון אנו מכפילים ומשלשים את המפגש החברתי.
המלכודת הגדולה של העולם המקוון היא היכולת לגרום לנו להאמין שמצאנו חלופה אמיתית להתמודדות עם הרגשות שלנו.
הכמיהה בכל אינטראקציה חברתית היא לפגוש את מבטו של האחר, זהו צורך אנושי בסיסי שקיים בנו מיום היוולדנו- כאשר ילד אומר ‘אמא תראי’- הוא ניזון ממבטה המתפעל של אימו.
משפחה שעסוקה בסמארטפונים במהלך מפגש משפחתי, לא באמת יחד, כשבני זוג יוצאים למסעדה ואחד מהם שולף את הסמארטפון, הוא עוזב את המרחב הפיזי, מתנתק והוא אינו עוד עם הצד האחר.

מדובר בחוויה הזהה למערב הפרוע בה הראשון ששולף את האקדח הוא זה שמכתיב התחלה של מלחמה/גלישה.
הנורא מכל הוא – ששני הצדדים מודעים לכך.
להיות נוכח עם אדם נוסף משמעו לחוות איתו את הסיטואציה ולהיות חלק ממנה.
זה בא לידי ביטוי באין ספור סימנים וקודים חברתיים שרכשנו במשך עידנים- משפת הגוף, תנועות העיניים, הקול, ועד התגובה לכל ניואנס המאשר כי הצד השני חלק מהסיטואציה, כל אלה משמרים את נוכחות הצדדים באותה חוויה.
הדברים נעשים לעיתים אפילו באופן בלתי מודע, הכישורים האלו הם הכישורים החברתיים המהותיים והעמוקים ביותר, הם אלה שהופכים אותנו לאנושיים.
המציאות הוירטואלית מצמצמת את האינטרקציה הזו למרות שבתחושתינו, מכפילה את מספר הגורמים שאנו מתקשרים איתם.
אנו הופכים את החוויות והרגשות לסמלים, הגדרות כלליות ושטחיות – תמונה באינסטגרם, הודעה בווטסאפ. אייקונים מחליפים את תחושותינו, רגש מתבטא בתחושה סנסורית, מוחשית, והרי אף אחד מאיתנו לא מבצע בפועל את פרצוף האימוג’י על פניו כאשר הוא מקליד אותו, אז איך אנחנו יכולים בכלל להרגיש?
שיחת טלפון בימינו הפכה למעמסה רגשית לעומת שליחת הודעה. בעוד שהיא מחייבת אותנו להתמודד עם הנטיות והצרכים הרגשיים של הזולת, וגובה מאיתנו השקעה של זמן, ותשומת לב לניואנסים שלא באים לידי ביטוי בשלישחת הודעה.
כל הקודים החברתיים האלה הופכים לצופן בזיהוי אנשים בריאים וחולים במחלה המקוונת של המאה העשרים ואחת, אפשר לזהות את האדם הביוני- ביכולתו המוגבלת לזהות את הניואנסים הקטנים שפיתחנו במהלך חיינו על כדור הארץ. ולצערי רובנו זקוקים לטיפול, מלבד קבוצות אוכלוסיה קטנות עם מוגבלויות אחרות שמצילות אותם מהנגיף, כמו העיורים או למשל.
אנחנו מסתירים את הפגיעות שלנו האחד מהשני אבל מפרסמים ומפיצים אותה ברמה האינטימית ביותר אל תוך דף פומבי ביותר, התגובה לה אנו זוכים קרה, מרוחקת, ושטחית, וזה מה שמעודד את תחושת הנוחות שלנו ב’התפשטות’ הזאת על המסך. הכישורים האנושיים החשובים ביותר שלנו מתנוונים לנגד עינינו ואין לאף אחד מאיתנו את היכולת לעצור את זה.
הדבר הראשון שאנו עושים כשאנו מרגישים לבד- שולחים יד לסמארטפון, מתבוננים במסך במקום להתבונן פנימה או סתם להתבונן בסביבתנו.
כשאחרים מדברים בסמארטםון בקולי קולות הם בעצם מתעלמים מהקיום שלנו, מהנוכחות שלנו, והם עצמם מתכנסים במרחב הפרטי שלהם בעוד הם במקום ציבורי.
הפכנו להיות יצורים אלקסיתימיים- חסרי יכולת להרגיש, להביע, או לזהות תחושות ורגשות אצל אחרים, ואלה שעדיין מזהים בוחרים שלא להתעקב במרחב האי נוחות הזה יותר מכמה רגעים. כולנו מקדמים  סכיזואידיות שהופכת להיות הפרעה גלובלית המהווה קושי לייצר מערכות יחסים אינטימיות משמעותיות ועמוקות. כל כניסה לפייסבוק היא מדד לכמה אנשים הבחינו בקיומנו היום, מי שלא שם סביר להניח שלא קיים.
תקשורת מקוונת היא תקשורת מזיקה- גם סימני הוי המופיעים בוואטס אפ מהווים פרשנות להבנת הסיטואציה:שני סימני וי כחולים- ראה ובחר להתעלם, או שני סימני וי אפורים-לא קרא ולכן לא הגיב. עצם העובדה שאנו יכולים לתרץ לעצמנו  שיש מישהו שקיים שם בצד השני ונמצא בלי הסמארטפון שלו יום שלם ולכן לא עונה לנו, היא ההוכחה לכמה אנו משחקים את המשחק המדומיין של המימד המקוון. גרועה מכך העובדה שגם אם משהו מחליט להפסיק לשחק את המשחק הזה הוא לא יכול.
איך אפשר להציל אותנו? איך אפשר להציל אנשים שלא מעוניינים להיות חלק מהמשחק?
האם יש כאלה בכלל?
כולנו רוצים לשפר את מערכות היחסים עם בני הזוג שלנו, עם חברים, כולנו רוצים לחוות יותר זמן עם הילדים והמשפחה, יש כאלה שרוצים לחזור ולהתחבר לעצמם.
אם הייתי יכולה להבטיח לכם פתרון הייתם מעיזים?
מסתבר שגם אנשי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר חשבו עליו ושתלו אותו למצבי מצוקה במכשירים שהורסים את חיינו, רק שאף אחד לא הדריך אתכם או סיפר לכם שזה שתול בתוך המכשיר שלכם וזה זמין בכל רגע נתון.
מסתבר שהפתרון נתון ברמת החשיבות של כל אחד מאיתנו להיות נוכח במימד המציאות של אותה סיטואציה, כמה חשוב לנו להיות שם, ומה המחירים שנשלם על חוסר הזמינות הזאת לעומת הרווח שנרוויח מול הצד השני העומד מולנו.
למי שמעוניין הפתרון הוא כפתור הכיבוי.